קבוצה ממבטו של ביון

תורתו של ביון על קבוצות

ביון מגדיר קבוצה כאוסף של פרטים שיש להם משימה או מטרה משותפת. הוא עוסק בתכנים הלא מודעים שמעסיקים את הקבוצה ומשפיעים על ההתנהלות שלה. עפ"י גישתו של ביון, כאשר פרט מצטרף לקבוצה, מתעוררות בו חרדות שיבלע בתוכה, יכחד על ידה, או לחילופין שיהפוך מובדל ומבודד בתוכה.אוסף החרדות האינדיבידואליות של המשתתפים, הופך לחרדה קולקטיבית, שמעסיקה את האגו הקבוצתי. לכן, רק חלק מוגבל מזמנה של הקבוצה מוקדש לעיסוק במטרה שלשמה היא התכנסה. הרבה מאד מהעיסוק הקבוצתי מוקדש לחרדות האלה ולהגנות שהן מעוררות.הקבוצה פועלת כאילו למען המטרה המוצהרת, אבל בעצם היא עסוקה במידה רבה, בהגנה על עצמה מפני החרדה. חברי הקבוצה משתמשים בהזדהות השלכתית ובפיצול כדי להתגונן בפני החרדה והאמביוולנטיות, שמאיימות על תחושת העצמי שלהם. כך, כל חבר בקבוצה יכול להפוך לבית קיבול לחלקים שהאחרים בקבוצה הכחישו, השליכו עליו והפקידו אצלו. כל חבר נוטה לעורר סוג מסוים של השלכה, וכך הוא מקבל תפקיד סימבולי המשרת את הקבוצה.כך, מה שמבטא היחיד בד"כ, הוא למעשה, קול של הקבוצה, ולכן חשוב להבין מה הוא אומר בשם הקבוצה.למעשה, הקבוצה עובדת כל הזמן בשני רבדים: הרציונאלי-המשימתי, והאמוציונאלי-ההגנתי. אלו תוארו ע"י ביון בעזרת 2 מושגים:קבוצת העבודה- החלק המודע, המציאותי, המשימתי של הקבוצה, שפועל כדי לקדם את מטרתה המוצהרת, זו שלשמה היא התכנסה. החלק הזה מקביל למקום של האגו באישיות.קבוצת ההנחות הבסיסיות- האספקט הרגרסיבי, הלא מודע, הלא רציונאלי, ההגנתי המצוי בבסיס ההתנהגות של הקבוצה. ההנחה הבסיסית מונעת ע"י הפנטסיה, החרדות ומאופיינת ע"י אימפולסיביות והיעדר ביקורת.למעשה לא מדובר ב-2 קבוצות נפרדות, אלה בתהליכים שקורים ב-2 רבדים בעת ובעונה אחת.מה שאנחנו רואים בד"כ, זוהי קבוצת עבודה שלתוכה מפעפעת ופורצת קבוצת הנחה הבסיסית, זאת בדומה לאגו שלתוכו פורצים תכנים של הלא מודע. התפקיד של המנחה הוא לעזור לקבוצה לצאת מתוך הפאזה ההגנתית, אל העיסוק במטלה, כדי לאפשר את קיום הקבוצה ולהגן על חבריה.בדומה, תפקידו של הפסיכולוג שעובד עם ארגון.
לדוגמא- מנהלת של בי"ס לחינוך מיוחד כוללני הזמינה מחנכת בבית הספר לשיחת משוב. בשיחה היא בטאה את מורת רוחה מתפקודה של המחנכת.כדי להדגיש עד כמה תפקודה של אותה מחנכת בעייתי, היא סיפרה לה שאף מורה או סייעת בבי"ס אינה מעוניינת לעבוד איתה. המחנכת שכמובן נפגעה עד עמקי נשמתה, החלה לשאול את כל אנשי הצוות אם באמת אמרו למנהלת שאינם רוצים לעבוד איתה. ובהמשך העלתה את הנושא בקבוצת המחנכות שהתקיימה באופן שוטף בהנחיית הפסיכולוגיות. המחנכות בקבוצה ניסו להסביר למורה שמכיון שהמנהלת נוהגת ל"רדת" בצורה מעליבה כזו בכל פעם על מחנכת אחרת, אין בעצם מקום לעלבון או פגיעה אישית. הסיפור עורר כמובן, מתח רב בצוות השכבתי, גרם לשבר באמון בתוכו, ולכעסים רבים בצוות- החל בעלבון הצורב של אותה המחנכת, ובהמשך בכעס של המחנכות המקבילות כלפי המורה שקשה לעבוד אתה בצוות, כלפי הפסיכולוגיות שנתנו במה למורה הפגועה, ולא הגנו עליהן מפני הביקורת שעלתה בשיחות ועוד. בכל הדיונים האלה, לא היה כל ביטוי לאמפטיה כלפי המורה הפגועה.ההתנהגות המתוארת של המנהלת, הייתה כמובן תמוהה בעליל. מה יכול לגרום למנהלת חכמה וקומפטנטית לפגוע בכל פעם במורה אחרת ולזרוע כזה הרס? איזה הגיון יש בהתנהגות כזו?בניתוח שעשו הפסיכולוגיות בהמשך, הן הבינו שקיים קושי מאד גדול של צוות ביה"ס להתלכד ולתמוך במקומות בהם עולים קשיים. בכל פעם שעולה קושי אצל חבר בצוות יש ציפייה שהוא "יסתדר כבר": אין מקום לקשיים אישיים או לליקויים בקרב חברי הצוות. יש דרישה למצוינות ולרמה תפקודית גבוהה מכולם.בהתבוננות נוספת הבינו הפסיכולוגיות שהדפוס הזה מתקשר גם לגישה החינוכית של ביה"ס, בכך שכל הזמן יש לחץ חזק מאוד כלפי הילדים להגביה ולשפר את תפקודם, גם כשזה לא ממש מתאים ועם קושי מאוד גדול לראות, להישאר רגע עם הילד, להתחבר לקושי הממשי שלו ולכאב המתחבר אליו. היכרות עם ההיסטוריה הפרטית של המנהלת מלמדת אותנו אודות נסיבות חיים קשות בחייה האישיים שחייבו אותה להיות חזקה, להתמודד לבדה עם החיים. במשך השנים היא הצליחה לתפקד היטב ולא הרשתה לעצמה שום סימן של חולשה, ואמנם הצליחה בכל משימותיה האישיות והמקצועיות באופן מרשים. בחוויה שלה, חולשה, משמעה אבדון וקריסה תפקודית שאיימו עליה מאד כשהייתה צריכה להתמודד עם העולם לבד. מעניין הקשר בין החיבור שנוצר אצל אותה מנהלת בין חולשה לאבדון לבין התפיסה שלה את המגבלות של התלמידים בביה"ס (נזכיר שמדובר בבי"ס לחינוך מיוחד כוללני) והגישה הטיפולית שהתפתחה באותו בי"ס במשך השנים.הבנת הקשר הזה, עזרה לפסיכולוגיות להתחיל בהתערבות מערכתית בכל הרמות כדי לעזור לביה"ס לצאת מהדפוס שמקורו לא מודע, אל עיסוק נכון יותר במשימה המרכזית"

מתוך הרצאה שניתנה ע"י צילה תורי- מגדסי ביום הסגל של השרות הפסיכולוגי-חינוכי 23.9.08 שעסק בעבודה מערכתית

תוכנית התקשר"ות (הורות תומכת קשר ותקווה)
התערבות מוקדמת עם הורים לילדים בני 3 המגלים קשיי ויסות ונמצאים בסיכון לבעיות התנהגות
כתבו: ליאור סומך וטלי טרגר

(מאמר זה מתבסס בחלקו על דברים שנכתבו על ידי פרופ' יואל אליצור מבית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים, בחלקו על חומרים הנכתבים כיום למדריך של "התקשרות" ובחלקו על העבודה הנעשית כיום בשטח בתוכנית התקשר"ות).
רקע-
התקשרו"ת הינה תוכנית התערבות, המיושמת בליווי מחקר ההערכה, ונבנית בשיתוף פעולה בין שפ"י, האגף הקדם יסודי במשרד החינוך ופרופ' יואל אליצור, מביה"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים. מדובר בתוכנית ישראלית חדשה, המבוססת בעיקרה על העקרונות והניסיון בשטח של תוכנית Incredible Years"" האמריקנית, תוכנית מצליחה מאד העובדת בשטח למעלה מ – 15 שנים. תוכנית הבסיס האמריקנית עוסקת ביחסי הורים-ילדים
(Webster-Stratton & Herbert, 1994). בתוכנית הישראלית בחרנו לעשות התאמות ולחזק את המבנה הבסיסי על ידי שילוב מרכיב נוסף של "הורים כצוות" (co-parenting) לתהליך העבודה הקבוצתית עם הורים, בעקבות מחקרים שהראו את הערך המוסף שיש במרכיב זה של ההורות. התוכנית הישראלית כוללת 14 מפגשים קבוצתיים בני שעתיים עם זוגות הורים של ילדים "מאתגרים", המאותרים על ידי הגננות שלהם כעונים על הקריטריונים של קשיי ויסות ו/או קשיים בהתנהגות. מנחי הקבוצות הם פסיכולוגים חינוכיים, העובדים בשפ"י.
אוכלוסיית היעד והרציונאל של התוכנית-
בעיות התנהגות הן אחת מהסיבות השכיחות ביותר להפניה של ילדים לטיפול אצל פסיכולוג בית-הספר, ופעמים רבות, הפניה מגיעה כאשר ההורים כבר מתקשים לשאת את התסכול וחשים מצוקה רבה וחוסר-אונים מול התנהגות תוקפנית, נגטיבית ובלתי מווסתת של ילדיהם. מודל מסורתי זה בו ילדים מופנים לטיפול רק לאחר שחוו כישלון בתפקודם הלימודי, הרגשי-התנהגותי או החברתי, רווח במסגרות חינוכיות רבות ומכונה –“Wait to fail”. על-אף המומחיות הרבה שלנו, הניסיון המצטבר בעבודה בשדה וההצלחות של רבים מאתנו לסייע להורים בהתמודדות הקשה עם ילד מאתגר, לא תמיד יש בכוחנו לעצור את כדור השלג השלילי, בייחוד כאשר נקודת מוצאו היא בגיל הגן, בין אם בשל טמפרמנט פגיע, סביבת ילדות לא תואמת, ובין אם בשל הקשר הבל ינותק בין השניים. מתוך כך, חשוב שנקדם בשפ"ח תוכניות מניעה לילדים עם סיכון התפתחותי, כדוגמת תוכנית התקשרו"ת, שתוכלנה להוות אלטרנטיבה ראויה למודל המסורתי.
תוכנית התקשרו"ת, שהינה פרוייקט הדגל של שפ"י לשנים הקרובות, מבקשת לקדם ילדים, שנמצאים בסיכון התפתחותי החל מגיל שלוש, שהוא הגיל הצעיר ביותר בו אנו יכולים לאתר ילדים אלו ולהציע דרכי טיפול והתערבות, הן במישור הפרטני והמשפחתי, והן במישור המערכתי. התוכנית שמה דגש מיוחד על הרחבת רפרטואר התגובות האדפטיביות של ההורים, על כוחות ויכולות שלהם ושל ילדיהם ומתמקדת בעקרונות פסיכו-חינוכיים קלים וישימים, כפי שיפורט בהמשך. השאיפה היא לסייע להורים ולילד לעצב אקלים משפחתי מיטיב ומגדל, שיתרום להסתגלות טובה יותר של הילדים דרך שינוי דפוסי הורות לא חיוביים. מחקרים מראים כי תוכניות התערבות, כמו תוכנית התקשרו"ת, השמות דגש על יחסי ילד-הורה ומתמקדות בהכשרת ההורה אפקטיביות ביותר לטיפול בקשיים בוויסות עצמי-התנהגותי בקרב ילדי גן (Chorpita et al, 2002; Kazdin, 1997).
ועדיין, יש מקום לשאול מדוע חשוב כל-כך לאתר ילדים קטנים בסיכון לבעיות התנהגות? ראשית, מחקרים בפסיכופתולוגיה התפתחותית, שעוסקים בהמשכיות ושינוי של נתיבי התפתחות הקשורים לבעיות התנהגות מראים, כי בעיות התנהגות שהתחילו מוקדם (Childhood onset type) נוטות להיות יציבות לאורך זמן ולהתפתח להפרעת התנהגות בהתבגרות ולהתנהגות אנטי-סוציאלית בבגרות (2006 Moffitt, 2003; Flanagan et al.,). הפרוגנוזה עבורן חמורה יותר מבעיות התנהגות שהחלו בגילאים מאוחרים יותר (Adolescent onset type). ואכן, הניסיון המצטבר בתוכניות התערבות מצביע כי ילדים שלא טופלו עד גיל שמונה מגיבים פחות טוב להתערבות טיפולית ונמצאים בסיכון מוגבר להמשיך במסלול כרוני Webster-Stratton & Taylor, 2001)). שנית, איתור מוקדם יכול להוביל להתערבות מוקדמת וסקירה רחבה של מחקרי הערכה אכן מעידה על תרומתה המשמעותית ביותר של התערבות מוקדמת בגיל הטרום-יסודי למניעה של בעיות התנהגות, עבריינות ושימוש בחומרים בהתבגרות. הוצע, שהתערבות בגילאי 5-3 עוזרת לעצב דפוסים קוגניטיביים והתנהגותיים תקינים, ולמנוע הטמעה של דפוסים שליליים. יתרונה הוא תחילת עבודה טרם היווספותם של גורמי סיכון ומאפיינים קו-מורבידיים נלווים אשר עלולים לחזק ולהחמיר את הסימפטומים הקיימים (Webster-Stratton & Reid, 2003).
מרכיביה הבסיסיים של התוכנית-
1. מיומנויות של משחק מונחה-ילד לחיזוק קשר הורה-ילד.
2. עידוד ותגמולים לחיזוק הקשר ולטיפוח כישורים חברתיים של הילד.
3. "הורים כצוות": חיזוק יכולתם של ההורים לנהל אחד עם השני תקשורת פתוחה ואמפטית, לפתור מחלוקות ולעבוד בשותפות.
4. הצבת גבולות ברורים באמצעות טיפוח כישורים הוריים ולמידת אסטרטגיות לפתרון בעיות, ניהול כעסים והתמודדות עם לחץ.
5. התעלמות מהתנהגות תוקפנית ומתריסה של הילד באמצעות משמעת מיטיבה ולא אלימה (כגון התעלמות, פסק זמן והחזקה).

העקרונות המנחים של התוכנית, העוברים כחוט השני לאורך כל המפגשים-
1. הורות מגדלת ומעצימה: עקרון מרכזי בתוכנית הוא שההורים הם סוכני השינוי המשמעותיים. הם לומדים בתוכנית כלים פסיכו-חינוכיים לשינוי התנהגותם, כלים המפחיתים מעגלים שליליים בעלי השפעה שוחקת הן על הקשר והן על התחושות הסובייקטיביות שלהם, ובונים במקומם מעגלים חיוביים.
2. פיתוח הכוחות של הילד: המנהיגות החיובית של ההורים אמנם מחזקת בילד את התחומים בהם הוא חלש, אך ראשית היא שמה דגש על הכוחות והיכולות שלו ופחות על נקודות החולשה.
3. עיקרון הפירמידה: החוויות החיוביות במשפחה בין ההורים לבין הילד ובין ההורים עצמם יוצרות את הבסיס הרחב, שעליו נבנית העבודה הקבוצתית. המטרה היא לחזק את שיתוף הפעולה: למנוע שחיקה של היחסים ולהשתמש במידה מתאימה באמצעים של משמעת מיטיבה. הלימוד של הצבת גבולות, תוצאות טבעיות של התנהגות שלילית ושימוש בפסק זמן מופיעות בשלב מאוחר יותר בתוכנית בחלק העליון והצר של הפירמידה כי הן פחות משמעותיות לקשר מאשר החיבור החיובי שנמצא בבסיסה.
4. כדור השלג החיובי של שיתוף פעולה: המטרה הראשונה היא לעצור את כדור השלג השלילי של התנהגות דווקאית מצד הילד ושל הפעלה מרובה של משמעת נוקשה ולפעמים גם לא עקבית מצד ההורים. בהמשך, לאחר בלימת ההסלמה, מתחילים לקדם שיתוף פעולה באמצעות כלים חיוביים. ילד שמצליח וזוכה להערכה הוא ילד חזק יותר מבחינת הדימוי העצמי והכוחות הפנימיים שלו ולפיכך יכול להשקיע יותר כדי להמשיך להתקדם.
5. ההורה כמגדלור גדול: מסרים עקביים, חיוביים וברורים של ההורים (מנהיגות) מכוונים את הילד לחוף מבטחים. אמצעי המשמעת מזהירים את הילד שלא יעלה על שרטון, ואינם מראים לו לאן עליו להגיע. כדי להיות מגדלור טוב עם אור חזק וברור, ההורים עצמם צריכים להתחזק, ללמוד דרכים לשיפור הוויסות העצמי שלהם ודרכים חדשות לפתרון בעיות.
6. הילד כמגדלור קטן: הילד מראה להורים באיזה תחומים הוא זקוק לתמיכה ולגבולות, אולם האור שלו קטן כי אינו יודע לכוון את ההורים במילים אלא במעשים. ההורים לומדים להתבונן טוב בהתנהגות של ילדם ולראות מה עוזר לו.
7. עיקרון התמיכה ההדדית: כולנו לומדים באווירה חיובית ותומכת. לכן, היחסים בתוך הקבוצה, הקשבה הדדית, והתייחסות נדיבה ותומכת אחד כלפי השני הם התנאי ללמידה. הפסיכולוגיות, שמנחות את הקבוצות פועלות ליצירת מערכת קבוצתית תומכת ומציעות לכל זוג הורים שיחליף טלפונים עם זוג אחר בתוך הקבוצה למטרת שיתוף בחוויות ובאתגרים היומיומיים שלהם.
מהלך התוכנית והפעלתה בשטח:
1. העבודה בקבוצות – התוכנית כוללת קבוצות של 6-7 זוגות הורים, המתקיימות במהלך 14 מפגשים בני שעתיים. מפגש אחד בשבוע – מחודש פברואר ועד חודש יוני בכל שנת לימודים. את הקבוצה מנחים ב – CO פסיכולוגים חינוכיים שעברו הכשרה של 40 שעות בתוכנית התקשרו"ת על-ידי פרופ' יואל אליצור. בנוסף, מקבלים כל המנחים את המדריך המלא להנחיית הקבוצה.
2. התכנים המועלים בקבוצה- להלן מובאים התכנים של כל אחד מ – 14 המפגשים.
נושא המפגש
1. הכרות והצגת התוכנית
2. כלים בסיסיים-בניית מרחב של קשר בטוח עם הילד באמצעות משחק
3. כלים מתקדמים– לעזור לילדים ללמוד באמצעות משחק
4. אמנות השבח היעיל: תשומת לב חיובית משיגה הרבה
5. כלים בסיסיים לבניית תוכנית תגמולים מוחשיים
6. כלים מתקדמים להטמעת תוכנית תגמולים מוחשיים
7. להציב גבולות – דיבור ברור, עקבי וחיובי
8. גבולות – עקביות והתעלמות
9. גבולות –תוצאות טבעיות והגיוניות
10. ויסות רגשי
11. פסק זמן (time out) והחזקה
12. התבוננות עצמית בפרספקטיבה רב דורית; שותפות בין ההורים
13. ההורים כצוות: הקשבה והבנה
14. מפגש סיום
3. מבנה כללי של כל אחד מהמפגשים -
· דיון בשיעורי בית ממפגש קודם.
· הצגת הנושאים של הפגישה.
· תרגול הסוגיות הנלמדות באמצעות כלים שונים כמו משחקי תפקידים, צפייה בקלטות,עבודה עם קלפים, ועוד.
· העברת חומרים כתובים לחברי הקבוצה כולל דפים על רשימות לתלות על המקרר.
· הסבר על המטלה הביתית השבועית, לקראת המפגש הבא.
· מילוי משוב בסוף כל מפגש.
4. היקף התוכנית-
במהלך שנת הלימודים הקודמת (תשס"ח) ובמהלך שנת הלימודים הנוכחית (שנת תשס"ט) 200 משפחות משתתפות בתוכנית, כמחציתן בקבוצת ההכשרה וכמחציתן בקבוצת הייעוץ הטלפוני.


מרכיבי הפרויקט השונים:
1. ועדת ההיגוי של התוכנית – צוות הכולל את גב' חוה פרידמן הפסיכולוגית הראשית במשרד החינוך, פרופ' יואל אליצור מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, שפרה טרייביץ מנהלת שפ"ח מודיעין, ישי שליף מנהל שפ"ח מודיעין-עלית, נעמי רז משפ"ח ירושלים ושרה כרמי מנהלת תחנת חרדים בשפ"ח ירושלים, שהצטרפה השנה לצוות ההיגוי, טלי טרגר-נציגת שפ"י וליאור סומך-דוקטורנט המחקר, פסיכולוג משפ"ח ירושלים.
2. צוות פיתוח – צוות העוסק בפיתוח החומרים לעבודה עם ההורים, הגננות ובהמשך הדרך בפיתוח חומרים לעבודה עם הילדים עצמם. בשלב הראשון עבד צוות פסיכולוגים ויועצים שהכין את הטיוטא הראשונה של תוכנית ההכשרה. בשלב השני, נבנה צוות פיתוח נוסף המורכב מפסיכולוגים שהנחו את תוכנית ההכשרה בשנתה הראשונה. בעקבות התנסות בשטח ואיסוף מידע ממנחי התוכנית בשנתה הראשונה, הצוות שוקד בימים אלה על כתיבת מנואל עדכני.
3. מפגשי הכשרה ומפגשי הדרכה קבוצתיים -מנחי התוכנית עברו הכשרה בהנחיית קבוצת ההורים על-ידי פרופ' יואל אליצור, בליווי ובשותפות עם גב' טלי טרגר. התקיימו גם מפגשי הדרכה קבוצתיים בהנחייתו של פרופ' אליצור.
4. צוות מחקר – המחקר מתנהל בפיקוחו וניהולו של פרופ' יואל אליצור, בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים. דוקטורנט המחקר הוא ליאור סומך. בשנת הלימודים תשס"ח התקיים סמינר מחקר בהשתתפות סטודנטים לפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של הילד, שעזרו באיסוף נתוני המחקר מההורים ומהגננות וכותבים עבודות תזה על התוכנית.
להלן תרשים זרימה של יישום הפרוייקט בשטח, החל מאיתור הגנים וההורים ועד לאיסוף הנתונים:
(1) בחירת גני ילדים וגיוס הגננות: הליך משותף שהתבצע על-ידי שפ"י ופיקוח גני ילדים. הגננות שנתנו את הסכמתן להשתתפות בפרוייקט קיבלו הסבר, שכלל הצגה של העקרונות המרכזיים של התוכנית ופירוט של ההתחייבות, שנדרשה מהן, לצד התרומה האפשרית של התוכנית לגן. ההסבר ניתן באירועי השקה לתוכנית, שהתקיימו בכל רשות. כל גננת נתבקשה לאתר עד 6 ילדים, שלפי הבנתה כדאי להשקיע בהם יותר כדי לחזק אותם מאחר והם מגלים סימנים של: קושי בשיתוף פעולה ושמירה על הכללים, התנגדות לסמכות, תוקפנות, חוסר שקט וחולשה בתחום הריכוז וההתמדה. נאמר לגננות שהשאיפה היא לאתר ילדים מאתגרים, אך ללא המאפיינים הבאים:
· עיכוב התפתחותי ניכר בתחומים של הבעה/הבנה שפתית או מוטוריקה גסה/עדינה.
· סיכוי גבוה להפניה לחינוך המיוחד: חשד לפיגור שכלי, בעיות תקשורת או ליקויים קוגניטיביים חמורים.
· הורים עם בעיות תפקוד משמעותיות כגון אלימות, שימוש בסמים/אלכוהול באופן שפוגע בתפקוד, או מצוקה כלכלית קשה והזדקקות לשירותי הרווחה.
(2) מידע להורי הגן על תוכנית התקשרו"ת: הגננות שהשתתפו בתוכנית חילקו להורי הגן טופס תיאור תוכנית התקשרו"ת, שמטרתו היא לתאר את תוכנית ההתערבות להורים.
במכתב זה נבדקה גם התנגדות הורים למילוי שאלון על ידי הגננת שמעריך את ההתנהגות והיכולת החברתית של הילד.
(3) בחירת הילדים לתוכנית: הגננות איתרו עד 6 ילדים שעונים על הקריטריונים ויצרו קשר עם הוריהם כדי לבדוק את מידת נכונותם להשתתף בתוכנית. הורים שהביעו עניין קיבלו טופס הזמנה להשתתפות בתוכנית התקשרו"ת, שמטרתו היא להסביר מדוע הם נבחרו להשתתף בתוכנית ולתאר מה הם יכולים להרוויח מההשתתפות. בטופס נאמר להורים שתהיה חלוקה אקראית של המשפחות לשתי קבוצות התערבות: קבוצות הכשרה להורים וקבוצות של ייעוץ טלפוני. ההורים המעונינים חתמו על הצהרה שמביעה את הסכמתם שהגננת תעביר לשפ"ח את הטלפון שלהם יחד עם שם הילד והמשפחה כדי שמנחי הקבוצה יוכלו להתקשר אליהם.
(3) חלוקה אקראית ויצירת קשר עם ההורים: נערכה חלוקה אקראית של המשפחות לשתי הקבוצות. בהמשך, מנחי הקבוצות התקשרו להורים ובישרו להם על השתתפותם באחת מקבוצות ההתערבות. מנחי הקבוצות שלחו בדואר להורי הייעוץ הטלפוני כתב הסכמה להשתתפות במחקר המלווה. במקביל, נקבעו פגישות אישיות עם הורים שבחלוקה האקראית זכו להשתתף בקבוצות ההכשרה. מטרת הפגישות הייתה לקיים ראיון עומק שיעזור למנחים להכיר את המשפחה ולהרכיב את הקבוצה. הורים שהביעו הסכמתם, ונמצאו מתאימים, חתמו על טופס הסכמה להשתתפות במחקר המלווה. הטופס, שנמסר להורים משתי קבוצות ההתערבות הסביר להם את השתתפותם במחקר והרציונל לקיומו. בטופס תוארו גם הנושאים שמופיעים בשאלונים השונים ונכלל גם הסבר לדרך האנונימית בה ייאספו הנתונים. בדרך זו ביקש צוות המחקר להעביר להורים מסר של הבטחת פרטיותם ושמירה על חסיון.
(4) היישום בשטח והליווי המחקרי: היישום בשטח כולל את הנחיית הקבוצות, ייעוץ טלפוני להורים (שעתיים) בקבוצת הייעוץ וייעוץ לגננות (שעה). יש לציין כי בשנתה השנייה של התוכנית, הורי הייעוץ הטלפוני מוזמנים לשתי להרצאות שמועברות על ידי מנחי הקבוצות בנושאים, שנלקחו מתוך תכני התוכנית. הייעוץ לגננות מתמקד במתן כלים פסיכו-חינוכיים שיאפשרו לה לפתח שיתוף-פעולה חיובי עם הילדים, שנבחרו לתוכנית ולקדם בהם שליטה וריסון רבים יותר. הייעוץ לגננות מתבסס על ההכרה בחשיבות הרבה של חיזוק קשר גננת-ילד למטרת קידום ההסתגלות הרגשית וההתנהגותית של הילדים, הן בגן והן בהמשך הדרך, עם כניסתם לכיתה א'.
טרם התחלת היישום בשטח, צוות המחקר העביר שאלונים להורים משתי הקבוצות ושאלונים לגננות. השאלונים מודדים משתנים שונים שנמצאו קשורים לקשיים בוויסות רגשי-התנהגותי בגילאי הגן ברמת הילד, ההורות, המשפחה וברמת קשר גננת-ילד. המחקר יעקוב אחר משפחות אלו בשלוש נקודות זמן: לפני התערבות, כחודש לאחר סיום ההתערבות וכשנה לאחריה.

רשמים וחוויות מיישום התוכנית בשטח

מתוך שיחות עם הורים, שהשתתפו בתוכנית בשנתה הראשונה מתבהרות ההשפעות החיוביות שלה על חיזוק האינטראקציות המשפחתיות, בין ההורים לילד ובין ההורים עצמם. הורים מדווחים על חוויית הורות מיטיבה יותר, על מודעות הולכת וגוברת לצורכי הילדים ועל התמודדות יעילה יותר, מתוך שליטה וריסון פנימיים, עם מצבים מורכבים של קשיי ריסון והתנהגות של הילד עצמו. ההורים שיתפו גם בהגברת השותפות בגידול הילדים תוך פתיחות רבה יותר לדיאלוג פורה ביניהם לצד תקווה ואופטימיות ביכולתם להיות סוכני שינוי הן עבור עצמם והן עבור ילדיהם. לצד ההשפעות החיוביות, ישנם זוגות שהביעו צורך למצוא מסגרת ייעוצית תומכת שתשמר את השינוי שחל בהורות שלהם ותיתן מענה הולם לסוגיות ודילמות בהורות, הקשורות בעיקר להיבטים התפתחותיים כגון קנאה בין אחאים, בעיות שינה, קשיי גמילה, ועוד. במקביל, גם גננות מדווחות על שיפור ביכולת הוויסות הרגשי-התנהגותי של הילדים שהשתתפו בתוכנית, ועל חיזוק הקשר לא רק בינה לבין הילד המאתגר, אלא גם עם הוריו.

לסיום, נצטט דברים שנכתבו על ידי שתי פסיכולוגיות משפ"ח ירושלים, ד"ר גילה לוריא ונאדין קפלן, במאמר שנכתב לעלון "קשר משפחתי" של השפ"ח, כמייצגים, לדעתנו, את התהליך שעברו מנחי התוכנית:
"בתום תקופה מרתקת זו, אנחנו, המנחות, בכל זאת נשארות עם מספר שאלות: כיצד להמשיך לחזק ולתחזק את הנלמד לקראת הורות מוצלחת? איזה עבודה אפשר לעשות במקביל בגני הילדים? כיצד מטפלים במתחים זוגיים שעלו בעקבות השינויים?...אנו תקווה שהזוגות יתמכו אחד בשני, יתרגלו את החומר הכתוב, וימצאו את הדרך לשמור על הנלמד ועל דרכי תגובה השונות. בכל אופן-היינו גאות לשמוע שהורי הקבוצה, יחד עם ילדיהם, יצאו יחדיו לחוויה משותפת בטבע כשבועיים אחרי סיום המפגשים".

ביבליוגרפיה

לוריא, ג., קפלן, נ. (2008). תוכנית ההתקשרו"ת-מבט מן השדה. קשר משפחתי-עלון השירות הפסיכולוגי-חינוכי, 38-36.
Chorpita, B. F., Yim, L. M., Chorpita, B. F., Yim, L. M., Donkervoet, J. C., Arensdorf, A., Amundsen, M. J., McGee, C., et al. (2002). Toward large-scale implementation of empirically supported treatments for children: A review and observations by the Hawaii Empirical Basis to Services Task Force. Clinical Psychology: Science & Practice, 9(2), 165-190.
Flanagan, K. S., Bierman, K. L., Kam, C. M., Coie, J. D., Dodge, K. A., Foster, E. M., et al. (2003). Identifying At-Risk Children at School Entry: The Usefulness of Multiehavioral Problem Profiles. Journal of Clinical Child and Adolescent Psychology, 32, 396-407.
Kazdin. A. E (1997). Parent management training: Evidence, outcomes, and issues. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 36, 1349-1356.
Moffitt, T. E. (2006). Life-course-persistent versus adolescence-limited antisocial behavior. In D. Cicchetti & D. J. Cohen (Eds.), Developmental psychopathology, Vol 3: Risk, disorder, and adaptation (2nd ed.) (pp. 570-598). Hoboken, NJ: John Wiley & Sons.
Webster-Stratton, C., & Reid, M. J (2003). Treating conduct problems and strengthening social and emotional competence in young children: The dina dinosaur treatment program. Journal of Emotional and Behavioral Disorders, 11, 130-143
Webster-Stratton, C., & Herbert, M. (1994). Troubled Families: Problem Children. NY: Wiley Press.
Webster-Stratton, C., & Taylor, T. (2001). Nipping early risk factors in the bud: Preventing substance abuse, delinquency, and violence in adolescence through interventions targeted at young children (0-8 years). Prevention Science, 2, 165-192

אלימות זה לא בצחוק: עבודה קבוצתית עם מתבגרים

מאת: ליאור סומך

רקע
העבודה הקבוצתית התקיימה במהלך שנת העבודה תשס"ח כחלק מתוכנית מערכתית בטיפול באלימות בחט"ב וישיבה תיכונית לנערים. התוכנית צמחה לאור השכיחות ההולכת וגוברת של תגרות אלימות בכותלי בית הספר, בדרגות חומרה שונות ובעקביות מדאיגה. תגרות אלה, לצד מספר אירועי אלימות חריגים, שהיו בראשית שנת הלימודים, חידדו את הצורך במתן פתרון מערכתי לבעיית האלימות. בשלב הראשון, נערך אבחון מערכת במטרה לזהות מוקדי כח וחולשה ולבצע הערכה אינטגרטיבית של כלל גורמי האלימות הבית-ספרית ותוצאותיה. בהמשך, נבחרו בקפידה אסטרטגיות התערבות, שביקשו לתת מענה למעגלי הפגיעות ברמת הפרט, הכיתה והמערכת. לא ארחיב כאן על כל מרכיבי וההתערבות ואתמקד בתמות המרכזיות, שעלו באבחון ומאירות את הרציונאל לעבודה הקבוצתית עם הנערים.
ראשית, זוהתה תמה של אבל וגעגוע. אבל על אובדן של פאר ואיכות תורנית של אוכלוסיית תלמידים, שהעניקה לבית הספר בראשית הקמתו מעמד של כבוד ויוקרה בקהילה. עם השנים, נקלטו בבית הספר תלמידים ממשפחות ממנעד רחב יותר של המגזר הדתי ועם צרכים מיוחדים בתחום הלימודי, הרגשי וההתנהגותי. במובנים רבים תלמידים אלו היו "זרים" למעגל המורים, ובהדרגה נוצר שיח שהנגיד "אנחנו" ל"הם" והוביל להפחתת ערך "האחר". כך הלך וגדל הפער הסימבולי בין התלמידים שהיו לתלמידים שישנם, הועצם הגעגוע ונוצרו דפוסי תקשורת שליליים בהם התלמידים והמורים הם כשני קווים מקבילים, שאמנם נמצאים באותו המרחב, אך מתקשים לרקום ביניהם קשר דיאלוגי. תהיתי מה נדרש כדי לייצר נקודות חיבור בין הקווים? האם זה אפשרי בכלל? תהיות מסוג זה גברו בי לנוכח זיהויה של אותה המשאלה החזקה והלא מודעת שהתלמידים של היום יהיו התלמידים של פעם. בפועל, ברמת התלמידים הייתה עלייה בשכיחות של תוקפנות, הצקות ותגרות אלימות, וברמת הצוות החינוכי גברה החרדה, שהתגובה לה הייתה הפעלה של דפוסי שליטה ואמצעי ענישה נוקשים למדי, שנותרו ברמה של "כיבוי שריפות" בלבד. נוכחתי שהתמה של האבל והגעגוע נמצאת ברמת "הלא מודע" המערכתי, משמרת ניכור וחוסר שייכות בלומדים, בולמת את השינוי המיוחל, מנציחה דפוסי התמודדות של "עוד מאותו דבר" ועומדת כחיץ בין הבעיה לפתרון.
מתוך כך, התחוור לי כי המצב הקיים דורש "טיפול מערכתי" ברמות שונות. בשלב הראשון, ובשותפות פעילה עם צוות היועצות וההנהלה, הוחלט לאסוף מידע מהשטח. התקיימו דיונים בצוות הבין-מקצועי, בחדר-מורים ובכיתות, הנתונים נאספו ונותחו כחלק מהאבחון של המערכת. סוגיה מרכזית, שעברה כחוט השני בין הדיונים הייתה תופעת ה"אלימות בצחוק" שסומנה כשכיחה וכעמידה ביותר לשינוי ולטיפול. שאלתי את עצמי מדוע קשה כל כך למגר אותה? האם קיימת שפה בית ספרית אחידה לגבי הגדרת גבולות הגזרה שלה? מתי אלימות בצחוק מסלימה והופכת לתגרה אלימה? אלו רגשות מעורבים בה? מעל לכל, תהיתי איזה צורך (לא ממומש) של התלמידים משרתת האלימות בצחוק? אחת מהדרכים שנבחרו כדי לבחון סוגיות אלו הייתה דרך העבודה הקבוצתית עם המתבגרים עצמם. בשורות הבאות אתאר את מטרות הקבוצה ואת המפגשים עצמם, ברמת התוכן והתהליך, כמו גם את האימפליקציות התוך-אישיות, הבין-אישיות והמערכתיות שנגזרו ממנה.
מטרות הקבוצה:
# דיאלוג במקום כעס וניכור. מתוך הידיעה כי חברי הקבוצה אינם חווים מידות דיפרנציאליות ומותאמות של סמכות וגבולות מצד הצוות החינוכי אלא שיטות ענישה מרמת תפקוד סמכותנית, ביקשנו למצוא במרחב הבית-ספרי מסגרת שבה יוכלו להביע באופן חופשי עמדות שלהם, לבטא תסכולים ולהשמיע את קולם בנוכחות של מבוגרים, שמביעים סקרנות אודותם, לא מפנים להם עורף וערים לצורך שלהם לחוש שייכות וערך עצמי. עבורם הייתה זו הזדמנות לשמוע ולהישמע, לראות ולהיראות, ובכך לחדד אצלם תחושה של ערך עצמי ושייכות.
# התלמידים כסוכני שינוי של עצמם. ביקשנו לעורר בתלמידים רפלקציה על גילויי האלימות שלהם, לעורר מודעות לגבי עמדות פנימיות הקשורות בהם, ובכך לקחת אחריות על ביטוייה השונים של האלימות. ראינו בכך צעד חשוב בתהליך בו יהפכו מאובייקטים שסומנו כבעייתיים לסובייקטים, המובילים את תהליך ההבראה של עצמם.
# התלמידים כסוכני שינוי של המערכת. שאיפתנו הייתה להפעיל את השינוי המערכתי מתוך אוכלוסיית התלמידים ולהשפיע על כלל בית הספר. ביקשנו לשים אותם במרכז, לשבת איתם כשווי-ערך ודרכם להפוך את תופעת האלימות הבית-ספרית מתוכן שמגיבים כלפיו לתוכן שניתן לחשוב עליו.
תיאור המפגשים ברמת התוכן והתהליך
לאחר קבלת הסכמת הורים, נבחרה קבוצה של 12 נערים תלמידי כיתות ז'-ט', נציג אחד או שניים מכל כיתה. ל-9 מתוכם קשיים בוויסות עצמי רגשי-התנהגותי, היסטוריה של מעורבות אקטיבית בתגרות אלימות בבית הספר, ולרובם קשיים לימודיים וקשיים בתפקודי הקשב והריכוז. 3 מתוכם ייצגו את הקצה הנגדי של הציר, כלומר תלמידים ללא רקע של קשיים לימודיים והתנהגותיים או היסטוריה של אלימות. התקיימו 12 מפגשים שבועיים בימי חמישי בבוקר, 50 דקות כל מפגש. המפגשים תוכננו והונחו עם מחנך בישיבה התיכונית. המפגש הראשון היה כינוס היכרות. חברי ההנהלה הוזמנו לפתיחת המפגש לתת את ברכתם ולהעביר לתלמידים מסר לחשיבות שהם רואים בקיום הפורום. בהמשך, כל תלמיד הציג את עצמו וניסינו לקבוע נורמות של התנהגות והתייחסות הדדית עבור חברי הקבוצה. מהר מאד נוכחנו שלקבוצה הזאת יש כוח, דינאמיות וחיים משל עצמה, ושהעבודה עמם היא בבחינת קפיצה למים, אך בו בזמן מאתגרת ומסקרנת. כבר בראשית הדרך היה ברור שלא יהיה לנו קל כמנחים להתערב בהכנסת פעילויות מונחות על ידינו, על פי תכנון מראש. הצבנו לעצמנו כמטרה ראשונית לברר מהי עמדתם לגבי האלימות הבית-ספרית בכלל ובפרט לגבי "אלימות בצחוק".
במפגשים פעלנו ברוח הגישה הנרטיבית. הקשבנו קשב רב לסיפורים של חברי הקבוצה על משחקי האלימות בניסיון לחוש את המיתרים הדקים ביותר של הקודים ההתנהגותיים שבבסיסם. ברובד הגלוי וההצהרתי של הנרטיב, משחקים אלה תוארו על ידי חברי הקבוצה כמסייעים בפריקת מתחים, בהוצאת אנרגיה, בהפעלת השרירים ובהפגת השעמום. ביישומה של התיאוריה הנרטיבית, ובמטרה לחשוף את המניעים הסמויים מן העין, שאלנו שאלות הבהרה והרחבה. ביקשנו ללמוד על החשיבה מעבר לתשובות הראשונות והמיידיות שהועלו בקבוצה ובמקביל לאפשר לחבריה לחוות אותנו כסקרנים אודותם. שאלנו: "איך אתם יודעים מתי מדובר באלימות בצחוק?; ""מי קובע האם זו אלימות בצחוק-הקורבן? התוקפן?"; "האם יש תפקיד לקהל"? אם כן-מה הוא?", וכן הלאה. שלב זה בתהליך הקבוצתי אופיין במאבקי כוח בתוך הקבוצה, ב-acting out ובתקשורת אלימה, שהתבטאה בהקנטות ובניסיון של הנערים לרכוש מעמד וכוח בתוך הקבוצה. כמנחים, מצאנו עצמנו מתקשים במעבר מתפיסת תפקידינו כדמויות רגישות ואמפטיות לדמויות סמכותיות, שצריכות לשמור על הסטינג ועל הגבולות. במילים אחרות, לא היה לנו קל לשמש בו-זמנית פונקציה מכילה ופונקציה מחזיקה בסיטואציות שנוצרו. בניסיון להתמודד עם האתגר הכוונו את התלמידים לקחת אחריות על התנהגותם במהלך המפגש עצמו. לדוגמה, כאשר ההצקות וההקנטות ההדדיות הלכו וגברו עצרנו ושאלנו האם זה מתאים להם שהקבוצה מתנהלת באופן כזה שלא מקשיבים אחד לדברי השני? האם הם היו רוצים להמשיך כך או שיש להם הצעה לפתרון? בדרך כלל התערבויות מסוג זה הוכיחו את עצמן. במקרים בהם אחד מהנערים התקשה במיוחד בריסון עצמי נתנו לו משימה בה התבקש לשקף את הדברים, שנאמרו קודם-לכן על ידי מישהו מחברי הקבוצה. טכניקה זו לרוב עזרה במיקוד ובריסון האימפולסיביות.
אחד מהכוחות החזקים שהניעו את הקבוצה היה הבאת סיפור, המבוסס על התנסות אישית שלהם. אי לכך, ניתנה משימה לתעד בבית הספר משחקי אלימות, ולזהות את הרגע הקריטי בו האירוע מסלים לכדי קטטה אלימה. ואכן, במפגשים הבאים הובאו דוגמאות לתיעוד של "אלימות בצחוק", שהומחזו על ידי הנערים וצולמו בווידיאו. מטרת הצילום הייתה לאפשר למשתתפים הזדמנות חד-פעמית להתבונן בעצמם, בשפת הגוף שלהם, בהבעות הפנים, לחשוב על האירוע מפרספקטיבה של זמן ומקום ולעורר מודעות לעצמם מתוך מקום בטוח ומכיל. אחרי ההמחזה ביקשנו שיתארו את הרגשתם. שאלנו-"כיצד חשתם בעמדה של הקורבן או של התוקפן"? "כאשר הייתם בעמדה של התוקפן, כיצד זה שינה את האופן בו אתם הרגשתם לגבי עצמכם"?, וכן הלאה. אחד מהתהליכים המשמעותיים ביותר שהתחוללו הייתה חוויית ההזדהות עם התפקיד. המשתתפים דיווחו על רגשות של השפלה ובושה ועל היותם "קטנים ומובסים", כהגדרתם. היה בכך ניצנים ראשונים לטיפוח אמפתיה לכאב של הקורבן ולעידון עמדות נוקשות המצדדות באלימות והפעלת כוח. עדיין, זיהינו מתח פנימי בתוכם בין חמלה ואמפתיה לבין הצדקת התנהגויות אלימות בשל פגיעה כבוד. הסיפור דומיננטי בקבוצה היה עולם בו החזק שולט ("מישהו שהוא חזק מרגיש כמו איזה ג'ון טרבולטה, ויכול להוריד כאפות לכל אחד מתי שבא לו"), שאסור "לצאת פראייר" ושצריך להוכיח לכולם שלא ניתן לדרוך עליי, שאני גבר.
מתוך רפרטואר משחקי האלימות שהומחזו, "משחק יומולדת" נצרב בזיכרוני. מדובר משחק בו תלמיד אחד ניצב במרכז ומסביבו מתקבצים נערים, השואגים לעברו "היום יומולדת...היום יומולדת..." ואת קול שירתם מלוות בעיטות וסטירות בנער האומלל. למשחק התפקידים בחרנו באופן יזום את המשתתף הדומיננטי בקבוצה במטרה למנוע חצייה של גבולות אלימים תוך כדי ההמחזה. אחרי המחזת האירוע, פנינו אל הנער ושאלנו להרגשתו. הוא אמר: "מחר גם לו יהיה יום הולדת אז זה מתאזן-היום אתה מושפל ומחר תשפיל מישהו אחר". כך אתה לא יוצא פראייר". שאלנו את הקבוצה כולה "האמנם אתם יוצאים גברים בסיטואציות מסוג זה"?; "האם משחקי האלימות באמת משפרים את מעמדכם החברתי"? מה מונע מכם לוותר על האלימות בצחוק? השתררה דממה. רגע נדיר בקבוצה. לאחר כמה רגעים, אחד מהמשתתפים, שבדרך כלל חווה אלימות בבית הספר, ולכל אורך המפגשים הרגשתי צורך עז לשמור עליו, אמר "לדעתי, משחקי אלימות הם דרך של כולם להשיג חברים". ביקשנו תגובות לאמירה זו. בהדרגה, התחילו להישמע קולות נוספים מחזקים. לדעתי, קולות אלו נמצאים ברובד הסמוי של הנרטיב בו משחקי האלימות אינם רק אמצעי להפגת השעמום אלא מעל לכל אמצעי להרגיש שייך ולהיות חלק מקבוצת-השווים. ייתכן שזהו דפוס תקשורת, המפצה על תחושת הניכור שיש לחלקם מבית-הספר. אבל-אליה וקוץ בה. פעמים רבות דפוס זה מוביל לאירועי אלימות חריגים, וכפי שהנערים לימדו אותי, הוא קשור הדוקות לפגיעה בכבוד.
ברמת התוכן, הדיבור הראשוני בין חברי הקבוצה על משחקי האלימות נשא אופי חד חד-ערכי בהיותו דרך לפרוק מתחים ולהפיג שעמום. בהמשך, בעקבות משחקי התפקידים ושאילת שאלות מכוונות השיח העמיק ונוכחנו שמשחקים אלה משרתים צורך בשייכות וקרבה בין-אישית, אך הופכים למסוכנים כאשר מישהו מהנוכחים באירוע חש שכבודו נרמס ומרגיש צורך לנקוט בפעולת תגמול שתכתים את כבודו של העולב או התוקפן. כפי שאמר אחד מחברי הקבוצה: "תמיד יש אחד שמגזים והורס את הכל ואז הכל מתפוצץ". סבורני, שהתהליך הקבוצתי עצמו, הסיפורים שהובאו, משחקי התפקידים והדיבור-על משחקי האלימות-כולם אפשרו לחלק מחברי הקבוצה לקחת אחריות, ולו במעט, על גילויי האלימות שלהם ולהתחיל בתהליך ההבראה של עצמם. הייתה זו גם הזדמנות עבורם לשקול רווח מול הפסד של משחקי האלימות ולפתח אמפתיה ומחשבה שיש אחר, שכואב לו. החלו להישמע אמירות מסוג שונה: "זה כל כך טבעי בי עד שאני לא מרגיש שאני עושה אלימות בצחוק"; "צריך לזכור שאנשים נפגעים מכך ומתביישים להגיד"; "מכל אלימות בצחוק מתחיל ריב אמיתי"; "מישהו תמיד יוצא מושפל מכך".
לסיום, אתאר בקצרה את האופן בו חברי הקבוצה היו גם סוכני שינוי של המערכת. ראשית, בעצם היותם מודל התערבות לשינוי הם העבירו מסר לכלל אוכלוסיית התלמידים. ואכן, המפגשים עוררו את סקרנותם של תלמידים נוספים, שאף ביקשו להצטרף לקבוצה, אולי מתוך התחושה שבפורום זה מתחולל משהו קצת אחר. שנית, ובשאיפה לחבר את מה שמתרחש בקבוצה לחיים הבית-ספריים, הוזמן לאחד המפגשים סגן המנהל, שבמסגרת תפקידו אחראי גם על אכיפת המשמעת. התלמידים שטחו בפניו את הטרוניות שלהם לגבי שיטות הענישה הנוקשות הנהוגות בבית הספר ואף הרהיבו עוז והציעו ביוזמתם הספונטאנית הצעות לשיפור האקלים הבית-ספרי. כך לדוגמא, הוצע לארגן תחרויות ספורט, הפסקות פעילות, והתנדבות מצדם לשמש כמגשרים בין תלמידים, שהיו מעורבים באירועי אלימות בבית הספר. עבורי הייתה זו אינדיקציה לכך שהמשתתפים החלו לתפקד לא רק כסוכני שינוי של עצמם אלא גם כסוכני שינוי חברתיים פרו-אקטיביים של המערכת, ביוזמתם המלאה. נראה כי ההשתתפות בקבוצה חיזקה בתוכם ערך עצמי, מסוגלות ואמונה ביכולתם להשפיע. שלא במסגרת התכנון, קיימנו סדרה נוספת של שלושה מפגשים, שהתמקדו בהכשרת הקבוצה כמגשרים. בפינאלה הזו של העבודה הקבוצתית הקבוצה כבר ארגנה את ההתנסויות של עצמה, ואנחנו שימשנו רק כמלווים חיצוניים.

מבוא לתיאוריה מערכתית

מבוא לתיאוריה למעשה ומושגים מרכזיים-

כפסיכולוגים אנחנו אמונים על הבנת הגורמים הסמויים, הלא מודעים המתערבים בתפקודם של ילדים, של הוריהם וגם של משפחותיהם. משום מה אנחנו נוטים הרבה פחות לחפש את הגורמים האלה כשאנחנו עוסקים בקבוצות ובארגונים כמו אלו שאנחנו פוגשים בבתי ספר, או אפילו בתוך השרות הפסיכולוגי שלנו.
התבוננות וחקירת התהליכים הלא מודעים יכולה להסביר לנו פעמים רבות התנהגויות של מורים, מנהלים וצוותים חינוכיים שנראות תמוהות, לא ברורות, כאלו שגם מחבלות בתהליכים החינוכיים וביחסים הבינאישיים. יותר מזה- הבנת התהליכים האלה יכולה להסביר לנו גם את התגובות שלנו להתרחשויות, ואת אופן הטיפול שלנו בסוגיות המגיעות לפתחנו. הבנה כזו יכולה לאפשר לנו שינוי עמדה ויכולת לגשת בדרך שונה לטיפול במצבים "תקועים", או בתגובות שאנחנו מפרשים כהתנגדויות.
הפסיכולוג שנכנס למערכת: לביה"ס וגם לגן הילדים, מגיע עם ידע פסיכולוגי רב תחומי וגם עם מידה רבה של רצון טוב ומשאלה לקדם את צרכי המערכת והילדים שבתוכה. לא פעם הוא פוגש מחסומים קשים בעבודתו, שאינם מובנים לו במונחים רציונאליים או פרקטיים, שקשורים בהגדרות הפורמאליות של מטרות המסגרות או של התפקידים בתוכן. במקרים אלו, שהינם יום יומיים, צריך לחפש את ההסברים לתגובות, להחלטות, או להתנהגויות אלו, בגורמים בלתי מודעים שקשורים בדינאמיקה של המסגרת, בהיסטוריה שלה, באישיותם של המעורבים, ובהיסטורית החיים שלהם. הקשר של הגורמים האלו לסיטואציה בשדה, שאנחנו פוגשים, יכול להיות פתלתל וסבוך.
התפיסה הזו עומדת בבסיס הגישה שמוביל מכון טביסטוק באנגליה להבנה ולטיפול בקבוצות ובארגונים. הגישה מתבססת על שילוב ייחודי בין שתי גישות : הפסיכואנליטית כפי שהוצגה בכתביהם של מלאני קליין (1946) ואלפרד ביון על קבוצות(1961) וגישת המערכתית שמבוססת על "תיאורית המערכות הפתוחות" (סוציולוגים- קורט לוין, מילר ואחרים שנות ה-60).

הגישה הפסיכואנליטית

במכון טוויסטוק לקחו מושגים מרכזיים מתוך הפסיכואנליזה כמו: לא מודע, הגנות, הזדהות השלכתית, קנאה/תחרות, הכלה, העברה והעברה נגדית, והשתמשו בהם להבנת תהליכים שקורים בקבוצות ובארגונים.
ביון הסתמך על מושגים מרכזיים בחשיבתה של מלאני קליין בקשר ליחסי אם-תינוק ,על ראשית ההתפתחות הנפשית. הוא יישם אותם לעולם הקבוצות. מלאני קליין ייחסה מקום מרכזי לחרדה הראשונית של התינוק, לתהליכי ההזדהות ההשלכתית שבעזרתם מנסה התינוק להיפטר מרגשות בלתי נסבלים, ולפונקצית ההכלה האימהית. כל אלו היו נדבך מרכזי בהבנה של ביון את התהליכים הקבוצתיים. עפ"י מלאני קליין התינוק בראשית ימיו מוצף ע"י חרדות ראשוניות. הוא עלול לסבול רגשות קשים מנשוא בגלל הקנאה שלו באמו הכל יכולה לעומת החולשה שלו. הקנאה מביאה לתוקפנות, שמאיימת עליו מאד והוא משליך אותה על אמו. במילים אחרות, הוא מפקיד בידיה את התוקפנות שלו כדי שהיא תשמור לו עליה, תעבד אותה, ותחזיר לו אותה בצורה ממותנת, שלא תהיה כ"כ מאיימת. התהליך הזה קורה דרך האינטראקציה: כשהתינוק רואה שאמו לא מאוימת מהתוקפנות שלו, לא מתפרקת, וממשיכה להיות טובה ומזינה, הוא מרגיש שגם הוא יכול להחזיק את התוקפנות בלי להיות מאוים.
אני רוצה להציג כאן, איך התפיסה הזו של פונקצית ההכלה, יכולה לבא לידי ביטוי גם בעבודה עם ארגונים:
הארגון משליך על הפסיכולוג אלמנטים קשים כמו: חרדה, חוסר הבנה, דחייה, אגרסיה. הפסיכולוג, אחרי שנקלע אל תוך הדרמה הזו של הארגון, צריך להכיל אותו וגם את עצמו: לפענח את המצוקה, להכיל את החרדה, לא להיות מאוים על ידה, להחזיר אותה לארגון מפוענחת ומעובדת, כך שלא תפגע בתפקוד שלו. מדובר כמובן בתפקיד מאד מורכב. הפסיכולוג לא תמיד מצליח לשמש מיכל כזה, ואז הוא יכול להיקלע לקושי ומצוקה, למצוא את עצמו ממלא תפקיד שלא בחר בו, שבו הוא צריך נוסף לכל, להכיל גם את חווית הכישלון של עצמו. (דוגמא טרייה, בעקבות מקרה התאבדות של תלמידה בתיכון, הצטרפנו 2 פסיכולוגיות לאסיפת הורים מתוכננת שהתקיימה בערב היום שבו נודע לביה"ס על האירוע ושבו התקיימה ההלוויה. כל הנאספים היו נרעשים, נסערים, נעים בין חרדה לאשמה ועוד. במסגרת המפגש עלו דברים קשים של אחד או שנים מן ההורים ביחס לצוות. אנשי הצוות שלא היו מסוגלים באותו הרגע לקחת מרחק מתאים כדי להתבונן בדברים מבחוץ, לנתח, להבין ולהכיל, נשארו בצד. כשאנחנו הפסיכולוגיות ניסינו לעזור ולשקף את המתרחש בחדר, זכינו בשלב ראשון לתגובה תוקפנית מצד אותו הורה ואחרים- מי אתן בכלל?- הבנו שהחרדה, הבלבול, האשמה שהיו בחדר, הושלכו עלינו. לאחר זמן הצלחנו להרגיע את הרוחות בעזרת שיקוף משהו מהתהליך בעזרת תגובות אחרות שעלו בקרב ההורים )

לקוח מתוך ההרצאה שניתנה על ידי צילה מקדסי ביום הסגל שעסק בפסיכולוגיה מערכתית.

ארגז כלים לעבודה מערכתית בגן

ארגז כלים לעבודת הגננת
(מיועד לפסיכולוג הגן)

מטרת מסמך זה להציג המלצות מעשיות לעבודת הגננת בגן עם ילדים מתקשים. הגדרנו כמה תחומי קושי שילדים מציגים: קשיי התארגנות, קשיי קשב וריכוז, קשיים בתחום החברתי-התקשרותי, קשיי התנהגות, קשיים בהתמודדות עם משימות לימודיות.
למרות החלוקה הזו, שנעשית לצרכים מתודיים, יש לזכור שהילד הוא שלם. לא רצוי להסתכל על הילד רק דרך הפריזמה של תחום הקושי שלו.
כמה עקרונות כלליים מנחים את החשיבה שלנו: יש למצוא דרך להכיל את הילד על כל קשייו; כל ילד מתפתח בקצב שלו ויש להתאים את גישת המבוגר-המטפל לצורכי הילד; יש להתאים את ה'כלים' לגננת המסוימת ולבנות ם בעבודה משותפת איתה.
נקודה חשובה נוספת: יש לזכור את האפשרות שהקושי של הילד הוא 'סימפטום' המבטא בעיה מערכתית הקשורה לתנאים בגן או אווירה ,לקבוצת ילדים, לתפקוד הגננת.


1. התארגנות

- שיר לכל מעבר
- סדר יום קבוע ומוכרז
- אמצעים חזותיים לסדר
- מע' שעות אישית עם המחשה חזותית
- הטרמה של פעילויות וגם סגירה של משימות
- הצמדת חבר מלווה
- עבודה על תכנית של רצפים וסדר – דגש על המללה
- הוראות אינדיבידואליות
- פירוק משימות
- ארגון היום וקביעת מטרות לילד – בבוקר ובדיקה בסוף היום

2. קשב וריכוז

- ישיבה על-יד הגננת
- הטרמה של תוכן
- אמצעי המחשה אישיים
- התאמה של צורת ישיבה לילד
- שילוב של התעמלות בין הפעילויות – הכנסת פעילות גופנית לגיוון ופריקת מתחים




3. חברתי – התקשרותי


מערכתי : - "משכיני שלום " (תורנות ילדים)
- עבודה של הגננת בקבוצות
חוקים של משחק
- במפגש: משחק תפקידים (טכניקת הכפיל)
- עבודה אישית עם ילדים (לפני ואחרי (CBT )
- ניתוח אירוע (זיהוי הרצף , החלק של ילד)
- עבודה הדרגתית בקבוצה קטנה
- שיחה אישית עם ילד
- עבודה עם הילד בתוך קבוצה – משחק סימבולי (בהקשר זה אנחנו רוצים, באופן כללי, לעודד משחק סימלי בגן (משחק ב'כאילו') עקב חשיבותו הרבה בהתפתחות ילדים וגם בגלל האפשרות ללמוד הרבה על הילד מתוך תצפית במשחק חופשי של הילד. רצוי להעשיר את פינות הגן – תחפושות, מראה לבנות סיטואציות כמו סופרמרקט וכו')
- עבודה דרך סיפורים ושירים (שימוש בכתיבת סיפורים)

4. התנהגות


- תוכניות של עיצוב התנהגות – בשיתוף הורים, הורים יכולים לתת את
הפרס; בניית התוכנית בדיאלוג עם הילד
- אבחנה בין הצבת גבולות ומתן הסבר (אחרי הרגעה) – יש לקיים שיחה עם הילד אחרי אירוע בעייתי
- להשתמש ב'פסק זמן'
- ליצור רשימת תפקידים יוקרתיים כדי לתת או לשלול
- חיזוק: גם התפעלות וגם הכרה (ולידציה)
- פתרונות שהם אינם עונש: ריפרימינג, לשבת בצד. לשטוף פנים


5. התמודדות עם משימות לימודיות

- משימות קצרות
- להפוך משימה למשמעותית, רלבנטית לילד
- משימה קבוצתית (מעודד אחריות)

הערכה פסיכוארגונית במערכת חינוכית

על מה אנו נדבר היום
n במה אבחון מקדם את בית הספר
n מה הם השיטות של האבחון:
n כניסה, אבחון ומשוב
n ממדים מרכזיים שנתוני האבחון באים להבהיר


תרומת האבחון בקידום בית הספר
n הבנת קשיי התלמיד
n תכנון התערבויות אפקטיביות
n קידום עבודתו של הפסיכולוג
n קביעת סדרי עדיפויות
n תרומות לבית הספר

קצת על התהליכים בבה"ס
n המטרות, הפילוסופיה והדרישות מהצוות?
n אילו התנהגויות בה"ס באמת מעודד?
n מה הוא סגנון המנהיגות של המנהל?
n איזו אוירה בין אישית יש בבה"ס?
n במה בית הספר מתגאה? אילו הצלחות?
n עם אילו קשיים יש להתמודד?
n משמעות והגשמה עצמית?
n טוב... במה אתם צריכים אותי?