מבוא לתיאוריה למעשה ומושגים מרכזיים-
כפסיכולוגים אנחנו אמונים על הבנת הגורמים הסמויים, הלא מודעים המתערבים בתפקודם של ילדים, של הוריהם וגם של משפחותיהם. משום מה אנחנו נוטים הרבה פחות לחפש את הגורמים האלה כשאנחנו עוסקים בקבוצות ובארגונים כמו אלו שאנחנו פוגשים בבתי ספר, או אפילו בתוך השרות הפסיכולוגי שלנו.
התבוננות וחקירת התהליכים הלא מודעים יכולה להסביר לנו פעמים רבות התנהגויות של מורים, מנהלים וצוותים חינוכיים שנראות תמוהות, לא ברורות, כאלו שגם מחבלות בתהליכים החינוכיים וביחסים הבינאישיים. יותר מזה- הבנת התהליכים האלה יכולה להסביר לנו גם את התגובות שלנו להתרחשויות, ואת אופן הטיפול שלנו בסוגיות המגיעות לפתחנו. הבנה כזו יכולה לאפשר לנו שינוי עמדה ויכולת לגשת בדרך שונה לטיפול במצבים "תקועים", או בתגובות שאנחנו מפרשים כהתנגדויות.
הפסיכולוג שנכנס למערכת: לביה"ס וגם לגן הילדים, מגיע עם ידע פסיכולוגי רב תחומי וגם עם מידה רבה של רצון טוב ומשאלה לקדם את צרכי המערכת והילדים שבתוכה. לא פעם הוא פוגש מחסומים קשים בעבודתו, שאינם מובנים לו במונחים רציונאליים או פרקטיים, שקשורים בהגדרות הפורמאליות של מטרות המסגרות או של התפקידים בתוכן. במקרים אלו, שהינם יום יומיים, צריך לחפש את ההסברים לתגובות, להחלטות, או להתנהגויות אלו, בגורמים בלתי מודעים שקשורים בדינאמיקה של המסגרת, בהיסטוריה שלה, באישיותם של המעורבים, ובהיסטורית החיים שלהם. הקשר של הגורמים האלו לסיטואציה בשדה, שאנחנו פוגשים, יכול להיות פתלתל וסבוך.
התפיסה הזו עומדת בבסיס הגישה שמוביל מכון טביסטוק באנגליה להבנה ולטיפול בקבוצות ובארגונים. הגישה מתבססת על שילוב ייחודי בין שתי גישות : הפסיכואנליטית כפי שהוצגה בכתביהם של מלאני קליין (1946) ואלפרד ביון על קבוצות(1961) וגישת המערכתית שמבוססת על "תיאורית המערכות הפתוחות" (סוציולוגים- קורט לוין, מילר ואחרים שנות ה-60).
התבוננות וחקירת התהליכים הלא מודעים יכולה להסביר לנו פעמים רבות התנהגויות של מורים, מנהלים וצוותים חינוכיים שנראות תמוהות, לא ברורות, כאלו שגם מחבלות בתהליכים החינוכיים וביחסים הבינאישיים. יותר מזה- הבנת התהליכים האלה יכולה להסביר לנו גם את התגובות שלנו להתרחשויות, ואת אופן הטיפול שלנו בסוגיות המגיעות לפתחנו. הבנה כזו יכולה לאפשר לנו שינוי עמדה ויכולת לגשת בדרך שונה לטיפול במצבים "תקועים", או בתגובות שאנחנו מפרשים כהתנגדויות.
הפסיכולוג שנכנס למערכת: לביה"ס וגם לגן הילדים, מגיע עם ידע פסיכולוגי רב תחומי וגם עם מידה רבה של רצון טוב ומשאלה לקדם את צרכי המערכת והילדים שבתוכה. לא פעם הוא פוגש מחסומים קשים בעבודתו, שאינם מובנים לו במונחים רציונאליים או פרקטיים, שקשורים בהגדרות הפורמאליות של מטרות המסגרות או של התפקידים בתוכן. במקרים אלו, שהינם יום יומיים, צריך לחפש את ההסברים לתגובות, להחלטות, או להתנהגויות אלו, בגורמים בלתי מודעים שקשורים בדינאמיקה של המסגרת, בהיסטוריה שלה, באישיותם של המעורבים, ובהיסטורית החיים שלהם. הקשר של הגורמים האלו לסיטואציה בשדה, שאנחנו פוגשים, יכול להיות פתלתל וסבוך.
התפיסה הזו עומדת בבסיס הגישה שמוביל מכון טביסטוק באנגליה להבנה ולטיפול בקבוצות ובארגונים. הגישה מתבססת על שילוב ייחודי בין שתי גישות : הפסיכואנליטית כפי שהוצגה בכתביהם של מלאני קליין (1946) ואלפרד ביון על קבוצות(1961) וגישת המערכתית שמבוססת על "תיאורית המערכות הפתוחות" (סוציולוגים- קורט לוין, מילר ואחרים שנות ה-60).
הגישה הפסיכואנליטית
במכון טוויסטוק לקחו מושגים מרכזיים מתוך הפסיכואנליזה כמו: לא מודע, הגנות, הזדהות השלכתית, קנאה/תחרות, הכלה, העברה והעברה נגדית, והשתמשו בהם להבנת תהליכים שקורים בקבוצות ובארגונים.
ביון הסתמך על מושגים מרכזיים בחשיבתה של מלאני קליין בקשר ליחסי אם-תינוק ,על ראשית ההתפתחות הנפשית. הוא יישם אותם לעולם הקבוצות. מלאני קליין ייחסה מקום מרכזי לחרדה הראשונית של התינוק, לתהליכי ההזדהות ההשלכתית שבעזרתם מנסה התינוק להיפטר מרגשות בלתי נסבלים, ולפונקצית ההכלה האימהית. כל אלו היו נדבך מרכזי בהבנה של ביון את התהליכים הקבוצתיים. עפ"י מלאני קליין התינוק בראשית ימיו מוצף ע"י חרדות ראשוניות. הוא עלול לסבול רגשות קשים מנשוא בגלל הקנאה שלו באמו הכל יכולה לעומת החולשה שלו. הקנאה מביאה לתוקפנות, שמאיימת עליו מאד והוא משליך אותה על אמו. במילים אחרות, הוא מפקיד בידיה את התוקפנות שלו כדי שהיא תשמור לו עליה, תעבד אותה, ותחזיר לו אותה בצורה ממותנת, שלא תהיה כ"כ מאיימת. התהליך הזה קורה דרך האינטראקציה: כשהתינוק רואה שאמו לא מאוימת מהתוקפנות שלו, לא מתפרקת, וממשיכה להיות טובה ומזינה, הוא מרגיש שגם הוא יכול להחזיק את התוקפנות בלי להיות מאוים.
אני רוצה להציג כאן, איך התפיסה הזו של פונקצית ההכלה, יכולה לבא לידי ביטוי גם בעבודה עם ארגונים:
הארגון משליך על הפסיכולוג אלמנטים קשים כמו: חרדה, חוסר הבנה, דחייה, אגרסיה. הפסיכולוג, אחרי שנקלע אל תוך הדרמה הזו של הארגון, צריך להכיל אותו וגם את עצמו: לפענח את המצוקה, להכיל את החרדה, לא להיות מאוים על ידה, להחזיר אותה לארגון מפוענחת ומעובדת, כך שלא תפגע בתפקוד שלו. מדובר כמובן בתפקיד מאד מורכב. הפסיכולוג לא תמיד מצליח לשמש מיכל כזה, ואז הוא יכול להיקלע לקושי ומצוקה, למצוא את עצמו ממלא תפקיד שלא בחר בו, שבו הוא צריך נוסף לכל, להכיל גם את חווית הכישלון של עצמו. (דוגמא טרייה, בעקבות מקרה התאבדות של תלמידה בתיכון, הצטרפנו 2 פסיכולוגיות לאסיפת הורים מתוכננת שהתקיימה בערב היום שבו נודע לביה"ס על האירוע ושבו התקיימה ההלוויה. כל הנאספים היו נרעשים, נסערים, נעים בין חרדה לאשמה ועוד. במסגרת המפגש עלו דברים קשים של אחד או שנים מן ההורים ביחס לצוות. אנשי הצוות שלא היו מסוגלים באותו הרגע לקחת מרחק מתאים כדי להתבונן בדברים מבחוץ, לנתח, להבין ולהכיל, נשארו בצד. כשאנחנו הפסיכולוגיות ניסינו לעזור ולשקף את המתרחש בחדר, זכינו בשלב ראשון לתגובה תוקפנית מצד אותו הורה ואחרים- מי אתן בכלל?- הבנו שהחרדה, הבלבול, האשמה שהיו בחדר, הושלכו עלינו. לאחר זמן הצלחנו להרגיע את הרוחות בעזרת שיקוף משהו מהתהליך בעזרת תגובות אחרות שעלו בקרב ההורים )
ביון הסתמך על מושגים מרכזיים בחשיבתה של מלאני קליין בקשר ליחסי אם-תינוק ,על ראשית ההתפתחות הנפשית. הוא יישם אותם לעולם הקבוצות. מלאני קליין ייחסה מקום מרכזי לחרדה הראשונית של התינוק, לתהליכי ההזדהות ההשלכתית שבעזרתם מנסה התינוק להיפטר מרגשות בלתי נסבלים, ולפונקצית ההכלה האימהית. כל אלו היו נדבך מרכזי בהבנה של ביון את התהליכים הקבוצתיים. עפ"י מלאני קליין התינוק בראשית ימיו מוצף ע"י חרדות ראשוניות. הוא עלול לסבול רגשות קשים מנשוא בגלל הקנאה שלו באמו הכל יכולה לעומת החולשה שלו. הקנאה מביאה לתוקפנות, שמאיימת עליו מאד והוא משליך אותה על אמו. במילים אחרות, הוא מפקיד בידיה את התוקפנות שלו כדי שהיא תשמור לו עליה, תעבד אותה, ותחזיר לו אותה בצורה ממותנת, שלא תהיה כ"כ מאיימת. התהליך הזה קורה דרך האינטראקציה: כשהתינוק רואה שאמו לא מאוימת מהתוקפנות שלו, לא מתפרקת, וממשיכה להיות טובה ומזינה, הוא מרגיש שגם הוא יכול להחזיק את התוקפנות בלי להיות מאוים.
אני רוצה להציג כאן, איך התפיסה הזו של פונקצית ההכלה, יכולה לבא לידי ביטוי גם בעבודה עם ארגונים:
הארגון משליך על הפסיכולוג אלמנטים קשים כמו: חרדה, חוסר הבנה, דחייה, אגרסיה. הפסיכולוג, אחרי שנקלע אל תוך הדרמה הזו של הארגון, צריך להכיל אותו וגם את עצמו: לפענח את המצוקה, להכיל את החרדה, לא להיות מאוים על ידה, להחזיר אותה לארגון מפוענחת ומעובדת, כך שלא תפגע בתפקוד שלו. מדובר כמובן בתפקיד מאד מורכב. הפסיכולוג לא תמיד מצליח לשמש מיכל כזה, ואז הוא יכול להיקלע לקושי ומצוקה, למצוא את עצמו ממלא תפקיד שלא בחר בו, שבו הוא צריך נוסף לכל, להכיל גם את חווית הכישלון של עצמו. (דוגמא טרייה, בעקבות מקרה התאבדות של תלמידה בתיכון, הצטרפנו 2 פסיכולוגיות לאסיפת הורים מתוכננת שהתקיימה בערב היום שבו נודע לביה"ס על האירוע ושבו התקיימה ההלוויה. כל הנאספים היו נרעשים, נסערים, נעים בין חרדה לאשמה ועוד. במסגרת המפגש עלו דברים קשים של אחד או שנים מן ההורים ביחס לצוות. אנשי הצוות שלא היו מסוגלים באותו הרגע לקחת מרחק מתאים כדי להתבונן בדברים מבחוץ, לנתח, להבין ולהכיל, נשארו בצד. כשאנחנו הפסיכולוגיות ניסינו לעזור ולשקף את המתרחש בחדר, זכינו בשלב ראשון לתגובה תוקפנית מצד אותו הורה ואחרים- מי אתן בכלל?- הבנו שהחרדה, הבלבול, האשמה שהיו בחדר, הושלכו עלינו. לאחר זמן הצלחנו להרגיע את הרוחות בעזרת שיקוף משהו מהתהליך בעזרת תגובות אחרות שעלו בקרב ההורים )
לקוח מתוך ההרצאה שניתנה על ידי צילה מקדסי ביום הסגל שעסק בפסיכולוגיה מערכתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה