תורתו של ביון על קבוצות
ביון מגדיר קבוצה כאוסף של פרטים שיש להם משימה או מטרה משותפת. הוא עוסק בתכנים הלא מודעים שמעסיקים את הקבוצה ומשפיעים על ההתנהלות שלה. עפ"י גישתו של ביון, כאשר פרט מצטרף לקבוצה, מתעוררות בו חרדות שיבלע בתוכה, יכחד על ידה, או לחילופין שיהפוך מובדל ומבודד בתוכה.אוסף החרדות האינדיבידואליות של המשתתפים, הופך לחרדה קולקטיבית, שמעסיקה את האגו הקבוצתי. לכן, רק חלק מוגבל מזמנה של הקבוצה מוקדש לעיסוק במטרה שלשמה היא התכנסה. הרבה מאד מהעיסוק הקבוצתי מוקדש לחרדות האלה ולהגנות שהן מעוררות.הקבוצה פועלת כאילו למען המטרה המוצהרת, אבל בעצם היא עסוקה במידה רבה, בהגנה על עצמה מפני החרדה. חברי הקבוצה משתמשים בהזדהות השלכתית ובפיצול כדי להתגונן בפני החרדה והאמביוולנטיות, שמאיימות על תחושת העצמי שלהם. כך, כל חבר בקבוצה יכול להפוך לבית קיבול לחלקים שהאחרים בקבוצה הכחישו, השליכו עליו והפקידו אצלו. כל חבר נוטה לעורר סוג מסוים של השלכה, וכך הוא מקבל תפקיד סימבולי המשרת את הקבוצה.כך, מה שמבטא היחיד בד"כ, הוא למעשה, קול של הקבוצה, ולכן חשוב להבין מה הוא אומר בשם הקבוצה.למעשה, הקבוצה עובדת כל הזמן בשני רבדים: הרציונאלי-המשימתי, והאמוציונאלי-ההגנתי. אלו תוארו ע"י ביון בעזרת 2 מושגים:קבוצת העבודה- החלק המודע, המציאותי, המשימתי של הקבוצה, שפועל כדי לקדם את מטרתה המוצהרת, זו שלשמה היא התכנסה. החלק הזה מקביל למקום של האגו באישיות.קבוצת ההנחות הבסיסיות- האספקט הרגרסיבי, הלא מודע, הלא רציונאלי, ההגנתי המצוי בבסיס ההתנהגות של הקבוצה. ההנחה הבסיסית מונעת ע"י הפנטסיה, החרדות ומאופיינת ע"י אימפולסיביות והיעדר ביקורת.למעשה לא מדובר ב-2 קבוצות נפרדות, אלה בתהליכים שקורים ב-2 רבדים בעת ובעונה אחת.מה שאנחנו רואים בד"כ, זוהי קבוצת עבודה שלתוכה מפעפעת ופורצת קבוצת הנחה הבסיסית, זאת בדומה לאגו שלתוכו פורצים תכנים של הלא מודע. התפקיד של המנחה הוא לעזור לקבוצה לצאת מתוך הפאזה ההגנתית, אל העיסוק במטלה, כדי לאפשר את קיום הקבוצה ולהגן על חבריה.בדומה, תפקידו של הפסיכולוג שעובד עם ארגון.
לדוגמא- מנהלת של בי"ס לחינוך מיוחד כוללני הזמינה מחנכת בבית הספר לשיחת משוב. בשיחה היא בטאה את מורת רוחה מתפקודה של המחנכת.כדי להדגיש עד כמה תפקודה של אותה מחנכת בעייתי, היא סיפרה לה שאף מורה או סייעת בבי"ס אינה מעוניינת לעבוד איתה. המחנכת שכמובן נפגעה עד עמקי נשמתה, החלה לשאול את כל אנשי הצוות אם באמת אמרו למנהלת שאינם רוצים לעבוד איתה. ובהמשך העלתה את הנושא בקבוצת המחנכות שהתקיימה באופן שוטף בהנחיית הפסיכולוגיות. המחנכות בקבוצה ניסו להסביר למורה שמכיון שהמנהלת נוהגת ל"רדת" בצורה מעליבה כזו בכל פעם על מחנכת אחרת, אין בעצם מקום לעלבון או פגיעה אישית. הסיפור עורר כמובן, מתח רב בצוות השכבתי, גרם לשבר באמון בתוכו, ולכעסים רבים בצוות- החל בעלבון הצורב של אותה המחנכת, ובהמשך בכעס של המחנכות המקבילות כלפי המורה שקשה לעבוד אתה בצוות, כלפי הפסיכולוגיות שנתנו במה למורה הפגועה, ולא הגנו עליהן מפני הביקורת שעלתה בשיחות ועוד. בכל הדיונים האלה, לא היה כל ביטוי לאמפטיה כלפי המורה הפגועה.ההתנהגות המתוארת של המנהלת, הייתה כמובן תמוהה בעליל. מה יכול לגרום למנהלת חכמה וקומפטנטית לפגוע בכל פעם במורה אחרת ולזרוע כזה הרס? איזה הגיון יש בהתנהגות כזו?בניתוח שעשו הפסיכולוגיות בהמשך, הן הבינו שקיים קושי מאד גדול של צוות ביה"ס להתלכד ולתמוך במקומות בהם עולים קשיים. בכל פעם שעולה קושי אצל חבר בצוות יש ציפייה שהוא "יסתדר כבר": אין מקום לקשיים אישיים או לליקויים בקרב חברי הצוות. יש דרישה למצוינות ולרמה תפקודית גבוהה מכולם.בהתבוננות נוספת הבינו הפסיכולוגיות שהדפוס הזה מתקשר גם לגישה החינוכית של ביה"ס, בכך שכל הזמן יש לחץ חזק מאוד כלפי הילדים להגביה ולשפר את תפקודם, גם כשזה לא ממש מתאים ועם קושי מאוד גדול לראות, להישאר רגע עם הילד, להתחבר לקושי הממשי שלו ולכאב המתחבר אליו. היכרות עם ההיסטוריה הפרטית של המנהלת מלמדת אותנו אודות נסיבות חיים קשות בחייה האישיים שחייבו אותה להיות חזקה, להתמודד לבדה עם החיים. במשך השנים היא הצליחה לתפקד היטב ולא הרשתה לעצמה שום סימן של חולשה, ואמנם הצליחה בכל משימותיה האישיות והמקצועיות באופן מרשים. בחוויה שלה, חולשה, משמעה אבדון וקריסה תפקודית שאיימו עליה מאד כשהייתה צריכה להתמודד עם העולם לבד. מעניין הקשר בין החיבור שנוצר אצל אותה מנהלת בין חולשה לאבדון לבין התפיסה שלה את המגבלות של התלמידים בביה"ס (נזכיר שמדובר בבי"ס לחינוך מיוחד כוללני) והגישה הטיפולית שהתפתחה באותו בי"ס במשך השנים.הבנת הקשר הזה, עזרה לפסיכולוגיות להתחיל בהתערבות מערכתית בכל הרמות כדי לעזור לביה"ס לצאת מהדפוס שמקורו לא מודע, אל עיסוק נכון יותר במשימה המרכזית"
מתוך הרצאה שניתנה ע"י צילה תורי- מגדסי ביום הסגל של השרות הפסיכולוגי-חינוכי 23.9.08 שעסק בעבודה מערכתית
ביון מגדיר קבוצה כאוסף של פרטים שיש להם משימה או מטרה משותפת. הוא עוסק בתכנים הלא מודעים שמעסיקים את הקבוצה ומשפיעים על ההתנהלות שלה. עפ"י גישתו של ביון, כאשר פרט מצטרף לקבוצה, מתעוררות בו חרדות שיבלע בתוכה, יכחד על ידה, או לחילופין שיהפוך מובדל ומבודד בתוכה.אוסף החרדות האינדיבידואליות של המשתתפים, הופך לחרדה קולקטיבית, שמעסיקה את האגו הקבוצתי. לכן, רק חלק מוגבל מזמנה של הקבוצה מוקדש לעיסוק במטרה שלשמה היא התכנסה. הרבה מאד מהעיסוק הקבוצתי מוקדש לחרדות האלה ולהגנות שהן מעוררות.הקבוצה פועלת כאילו למען המטרה המוצהרת, אבל בעצם היא עסוקה במידה רבה, בהגנה על עצמה מפני החרדה. חברי הקבוצה משתמשים בהזדהות השלכתית ובפיצול כדי להתגונן בפני החרדה והאמביוולנטיות, שמאיימות על תחושת העצמי שלהם. כך, כל חבר בקבוצה יכול להפוך לבית קיבול לחלקים שהאחרים בקבוצה הכחישו, השליכו עליו והפקידו אצלו. כל חבר נוטה לעורר סוג מסוים של השלכה, וכך הוא מקבל תפקיד סימבולי המשרת את הקבוצה.כך, מה שמבטא היחיד בד"כ, הוא למעשה, קול של הקבוצה, ולכן חשוב להבין מה הוא אומר בשם הקבוצה.למעשה, הקבוצה עובדת כל הזמן בשני רבדים: הרציונאלי-המשימתי, והאמוציונאלי-ההגנתי. אלו תוארו ע"י ביון בעזרת 2 מושגים:קבוצת העבודה- החלק המודע, המציאותי, המשימתי של הקבוצה, שפועל כדי לקדם את מטרתה המוצהרת, זו שלשמה היא התכנסה. החלק הזה מקביל למקום של האגו באישיות.קבוצת ההנחות הבסיסיות- האספקט הרגרסיבי, הלא מודע, הלא רציונאלי, ההגנתי המצוי בבסיס ההתנהגות של הקבוצה. ההנחה הבסיסית מונעת ע"י הפנטסיה, החרדות ומאופיינת ע"י אימפולסיביות והיעדר ביקורת.למעשה לא מדובר ב-2 קבוצות נפרדות, אלה בתהליכים שקורים ב-2 רבדים בעת ובעונה אחת.מה שאנחנו רואים בד"כ, זוהי קבוצת עבודה שלתוכה מפעפעת ופורצת קבוצת הנחה הבסיסית, זאת בדומה לאגו שלתוכו פורצים תכנים של הלא מודע. התפקיד של המנחה הוא לעזור לקבוצה לצאת מתוך הפאזה ההגנתית, אל העיסוק במטלה, כדי לאפשר את קיום הקבוצה ולהגן על חבריה.בדומה, תפקידו של הפסיכולוג שעובד עם ארגון.
לדוגמא- מנהלת של בי"ס לחינוך מיוחד כוללני הזמינה מחנכת בבית הספר לשיחת משוב. בשיחה היא בטאה את מורת רוחה מתפקודה של המחנכת.כדי להדגיש עד כמה תפקודה של אותה מחנכת בעייתי, היא סיפרה לה שאף מורה או סייעת בבי"ס אינה מעוניינת לעבוד איתה. המחנכת שכמובן נפגעה עד עמקי נשמתה, החלה לשאול את כל אנשי הצוות אם באמת אמרו למנהלת שאינם רוצים לעבוד איתה. ובהמשך העלתה את הנושא בקבוצת המחנכות שהתקיימה באופן שוטף בהנחיית הפסיכולוגיות. המחנכות בקבוצה ניסו להסביר למורה שמכיון שהמנהלת נוהגת ל"רדת" בצורה מעליבה כזו בכל פעם על מחנכת אחרת, אין בעצם מקום לעלבון או פגיעה אישית. הסיפור עורר כמובן, מתח רב בצוות השכבתי, גרם לשבר באמון בתוכו, ולכעסים רבים בצוות- החל בעלבון הצורב של אותה המחנכת, ובהמשך בכעס של המחנכות המקבילות כלפי המורה שקשה לעבוד אתה בצוות, כלפי הפסיכולוגיות שנתנו במה למורה הפגועה, ולא הגנו עליהן מפני הביקורת שעלתה בשיחות ועוד. בכל הדיונים האלה, לא היה כל ביטוי לאמפטיה כלפי המורה הפגועה.ההתנהגות המתוארת של המנהלת, הייתה כמובן תמוהה בעליל. מה יכול לגרום למנהלת חכמה וקומפטנטית לפגוע בכל פעם במורה אחרת ולזרוע כזה הרס? איזה הגיון יש בהתנהגות כזו?בניתוח שעשו הפסיכולוגיות בהמשך, הן הבינו שקיים קושי מאד גדול של צוות ביה"ס להתלכד ולתמוך במקומות בהם עולים קשיים. בכל פעם שעולה קושי אצל חבר בצוות יש ציפייה שהוא "יסתדר כבר": אין מקום לקשיים אישיים או לליקויים בקרב חברי הצוות. יש דרישה למצוינות ולרמה תפקודית גבוהה מכולם.בהתבוננות נוספת הבינו הפסיכולוגיות שהדפוס הזה מתקשר גם לגישה החינוכית של ביה"ס, בכך שכל הזמן יש לחץ חזק מאוד כלפי הילדים להגביה ולשפר את תפקודם, גם כשזה לא ממש מתאים ועם קושי מאוד גדול לראות, להישאר רגע עם הילד, להתחבר לקושי הממשי שלו ולכאב המתחבר אליו. היכרות עם ההיסטוריה הפרטית של המנהלת מלמדת אותנו אודות נסיבות חיים קשות בחייה האישיים שחייבו אותה להיות חזקה, להתמודד לבדה עם החיים. במשך השנים היא הצליחה לתפקד היטב ולא הרשתה לעצמה שום סימן של חולשה, ואמנם הצליחה בכל משימותיה האישיות והמקצועיות באופן מרשים. בחוויה שלה, חולשה, משמעה אבדון וקריסה תפקודית שאיימו עליה מאד כשהייתה צריכה להתמודד עם העולם לבד. מעניין הקשר בין החיבור שנוצר אצל אותה מנהלת בין חולשה לאבדון לבין התפיסה שלה את המגבלות של התלמידים בביה"ס (נזכיר שמדובר בבי"ס לחינוך מיוחד כוללני) והגישה הטיפולית שהתפתחה באותו בי"ס במשך השנים.הבנת הקשר הזה, עזרה לפסיכולוגיות להתחיל בהתערבות מערכתית בכל הרמות כדי לעזור לביה"ס לצאת מהדפוס שמקורו לא מודע, אל עיסוק נכון יותר במשימה המרכזית"
מתוך הרצאה שניתנה ע"י צילה תורי- מגדסי ביום הסגל של השרות הפסיכולוגי-חינוכי 23.9.08 שעסק בעבודה מערכתית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה